December 2010

Assaf Razin: Biographical Notes

Tragedy, Memories, and Memorials


Throughout life we inevitably suffer losses. That is true for most of us. Many can gently let go of what they have lost and develop new passions to replace their losses. But it is never easy. The greatest tragedy in my family’s life started when our oldest son, Ofair, was diagnosed with (progressive) multiple sclerosis (MS) at the young age of 21.

Even now, the medical establishment does not know how people contract MS. Ofer Razin, was born on January 27, 1966 in kibbutz Shamir in Israel, the place where I was born too. At the age of six months we took him with us to Chicago, where I started my doctorate studies. When we returned to Israel he attended pre and primary schools, and later the Alliance high School at Ramat Aviv, a suburb of Tel Aviv.

After graduation from high school he started his army service where he became an intelligence officer and served almost 4 years. We, his parents, could very well have had an early warning signal about his problem in the Summer of 1984, but the doctors missed it completely.

In the summer of 1986 I participated in the NBER Summer Workshops in Cambridge. We spent a happy summer there. But in the middle of it Ofair (he insisted on this spelling of his name in order to have a better pronunciation of the Hebrew name in English) felt sick and he lost his eye sight; it turned out to be a temporary loss. The source of his problem was not diagnosed at this time as Multiple Sclerosis (MS), an autoimmune disorder that that affects the central nervous system.

No one suggested using MRI tests, which are now daily routine procedures used in such cases.The actual diagnosis had to wait until Ofer’s last year as a junior officer in the Israeli army. Piece by piece he lost control of his body; But Ofer still took the deterioration of his motoric functions in his stride. He was always smiling and interested in the person he talked to; hiding the inside concerns he had about his future life. In the next year when he graduated from high school and was drafted to the army, as every young person in Israel at this age is supposed to do, Ofair’s enlistment to the army had been postponed because of the Cambridge episode. But he decided to volunteer and made a smooth transition to a career as an intelligence officer.

Although already handicapped, he had to undergo an intensive officer- training course. He did it because he wanted to make the army service a meaningful service. But in the fourth year of service (as required for officers) the eye infection episode came back. At that point, the MRI diagnosis of multiple sclerosis had been made with certainty. It turned out later to be one of the most debilitating forms of the MS disease.

With the MS diagnosis already confirmed, Ofer courageously started a real-life marathon race against time to complete his college education and built a career. His physical condition was progressively deteriorating: first he had to use a stick, then a walker. I still remember our experience in the first Persian Gulf War.

The First Persian Gulf War, Jan.– Feb., 1991, was an armed conflict between Iraq and a coalition of 32 nations including the United States, Britain, Egypt, France, and Saudi Arabia. It was a result of Iraq's invasion of Kuwait on Aug. 2, 1990; Iraq then annexed Kuwait, which it had long claimed. Iraqi president Saddam Hussein declared that the invasion was a response to overproduction of oil in Kuwait, which had cost Iraq an estimated $14 billion a year when oil prices fell.

Saddam Hussein fired Scuds missiles at Israel every night continuously for 6 weeks, and Tel Aviv was targeted for obvious strategic reasons. Everybody in the A- zone of the country (Tel Aviv being one of them) braced every afternoon for the Scuds to hit the targets in the evening, when dark sets in on Iraq and the launching sites can be discovered by the anti- Saddam coalition forces.

During the period of terror Ofair stayed first on the second floor of our house (address: 16 Pilichovsky Street, Ramat Aviv, Tel Aviv; near Tel Aviv University, my workplace). He had to rush two floors down the first few nights to the bio- chemically secured shelter in the basement. After a few nights he moved himself to the basement to save the nightly trips down and up to and from the sheltered basement.

I tend to cite the words of Bob Dylan's Blowin’ in the Wind, paraphrased a bit:

How many roads must a man walk down before you call him a man?

Ofer walks down one treacherous road to become a man.

Alas, the answer my friend is blowing in the winds.

Ofer attended college at Tel Aviv University, double- majoring in Economics and Psychology. After graduating, he entered the Ph. D. Program in Economics at Georgetown University. He and I moved together to Washington DC, where he was supposed to begin graduate studies in economics at Georgetown University, in the Summer of 1991. Ronny, my second son, who is very technically skilled helped to equip the Toyota car that we bought second hand with devices so that Ofair would be able to get the wheel chair into the trunk, and then walk to the driver seat. In a matter of months he lost the ability to walk. With all the things you have to pay for in University, paying for health insurance is typically small potatoes. But what's last on the list for healthy students. Pre- existing conditions are not covered. We knowingly spent a lot of money outside the realm of the insurance coverage, on all sort of treatments and experimentation.

A shocking episode came once after Ofer participated in an HIH medical trial on a new drug. Ofer had to stop taking all other drugs during the trial, where he could have been only in a placebo group of the patients; and therefore risked a further deterioration in his condition which was very grave. After the end of the trial period the NIH doctor in charge of the trial told the two of us that because commercial companies are going to continue the trial for a few more years, and they would like to demonstrate success of the treatment the hard stricken patients could no longer continue with the treatment.

Ofair was among those who were thrown out. The Doctor brought the news as a matter of fact. We left the NIH campus in Bethesda, Maryland, in great despair!

My former student from Minnesota, Matt Canzonneri, then the department chairperson, was extremely helpful in easing the transition period for Ofair once the school year started. Ofer then faced two challenges; the increased level of incapacitation and a rigorous course of study. During the final stage of the doctoral program,

Ofair worked mostly at home under the guidance of his dissertation advisor, Professor Susan Collins.

In the summers while at Georgetown, Ofer had the opportunity to work in the research department of the World Bank. He gained good experience of dealing with data, which was useful for writing his dissertation. The dissertation was completed a few weeks before his death on December 16, 1996.

Ofer, all alone by himself, made the fatal decision to end his life. He had fulfilled all commitments he took while still in control of his body. Rather than falling into the imminent stage of complete paralysis, while still in control of himself he decided that he should go. On the very last day he sent an e- mail to Ronny who was at Princeton as a graduate student of economics, and Ronny immediately called us in Tel Aviv.

I still remember the telephone very well. An hour later I was already on a TWA flight to New York, and then through a connecting flight to Washington DC. In Ofer's apartment I met Ronny and Daphna, who already arrived a few hours before me. Letters to the family members (including one to my mother, the only surviving grandparent), bills to be paid, and checks, were lying on his desk ready to be delivered.

A complete Ph. D. dissertation manuscript was ready to be sent to Georgetown University. The funeral (at which I asked that the second movement from Beethoven’s from Eroica— the “funeral March”-- will be played out loud during the funeral) took place in Kibbutz Einat (for a secular burial), and the Jewish tradition of the seven days sitting after the dead (the shivah) took place at our home at Tel Aviv. The shivah was an opportunity for us to see a few hundred of our friends, from different stages of our life, who all came to our home during the week.

On his grave I cited the Hebrew song (lyrics, Avi(noam) Koren, Music- Shmuel Imbermann, Singer-Shlomo Artzi) :

 Et hageshem ten rak be'ito,

ube'aviv pazer lanu prachim,

Veten lannu lihyot shenit ito,

yoter mize anachnu lo tzrichim.


Give us the rain when the time is due,

scatter flowers for us in the spring,

And, let us see him once again,

we really do not wish for more than that.)

The official Ph. D. degree was awarded to Ofer by Georgetown University posthumously. The main chapter of his dissertation was prepared by Professor Collins for publication after his death. It now appears as Chapter 3: "Real Exchange Rate Misalignments and Growth," by Ofair Razin (Ofer thought that Ofair can be pronounced better by non Hebrew speaking people) and Susan Collins, in The Economics of Globalization: Policy Perspectives From Public Economics (Assaf Razin and Efraim Sadka, eds., Cambridge University Press, April 1999). The book, the Razin Prize in Georgetown University, and The Ofair Auditorium in the Eitan Berglas School of Economics’ building at Tel Aviv University, are all dedicated to my son’s memory.

Past Speakers over the last 9 years in the Razin Prize event at Georgetown University areleaders in our fields: Jacob Frenkel, Kaushik Basu, Ken Rogoff, Paul Krugman, Jeff Sachs, Michael Mussa, Elhanan Helpman, Stan Fischer, and Dani Rodrik (I gave the first annual lecture.) Our friend Bob Flood has been at every one of the events. He knew Ofair well; he is one of my heroes for the way he has conducted himself in pursuing a brilliant research career, notwithstanding the daily struggle with MS.

I feel that this is a tiny bit of what I owe Ofer for his courage and for what I learned from him throughout his short life, as to how one can conduct oneself himself with dignity under a non stop stream of adversities, and still be such a harming person to talk to. How many years can a mountain exist before it's washed to the sea? The answer, my friend, is that 30 year of lifetime is blowing in the wind; just like that (paraphrasing Bob Dylan again).

Ten years after Ofair’s death I remembered him in memorials by singing quietly a paraphrased version of Bernie Taupin’s lyrics of the famous Elton John’s song, Daniel.

Ofer is traveling tonight on a plane, all alone

I can see the red tail lights heading for Zion

Oh and I can see Ofer waving goodbye

God it looks like Ofer, must be the clouds in my eyes

They say that Zion is nice, though I've never been

Well, Ofer says that it's the best place that he's ever seen

He should know, he's been there enough

Oh, I truly miss Ofer, I miss him so much

Ofer is traveling tonight on the plane, all alone

I can see the red tail lights heading to Zion

I can see Ofer waving goodbye

God it looks like Ofer, must be the clouds in my eyes

Oh God, it looks like Ofer, must be the clouds in my eyes.

At the time when Ofer’s illness became more and more acute I shifted my place of work more and more from Tel Aviv University to America : first, one stint at Yale University and several stints at the University Chicago; second, a year long visit at the IMF in Washington DC( to be even closer to Ofair). I had to quit my position as deputy provost at Tel Aviv University, which originally was supposed to put me on a track to top university administration positions), in order to stay with Ofer in the US. Ironically, the shift of emphasis in my career, back to full- fledged academic activities, has been an extraordinarily good move. I must admit that I much more enjoy academic research life over academic administration! My academic activities led to a level of professional recognition and great intellectual fun, that the son of two Kibbutz pioneers never dreamed would have been possible.

His work

Taken from Assaf Razin's web site at:

1. Ph.D dissertation a special chapter in

Assaf Razin And Efraim Sadka (eds) -Economics of Globalization: Policy Perspectives From Public Economics, (1999), (Publisher's Release) Cambridge University Press, with from Ofair Razin's PH.D dissertation: Real Exchange-Rate Misalignments and Growth, by Ofair Razin and Susan M. Collins

2. Ofer Razin Hall In Tel Aviv University,

3. Georgetown University Lecture serie

The 2003 Lecture,1, 2, 3, 4, 5 page 12The 2007 Award Ceremony












ינואר 2015
בננו הבכור עופר
מאת : אסף רזין
לאורך חיינו, כמעט באופן בלתי נמנע, אנו מתנסים באבדות כואבות. רבים מאתנו
יכולים קצת לרפא כאבים לאחר זמן, להתאושש ממה שאבד, ולפתח תשוקות
ושאיפות חדשות. אבל אף פעם אין זה דבר קל. הסאגה העצובה ביותר בחיי
המשפחה שלי, שלא לומר הטרגדיה, החלה כשאר בננו הבכור, עופר, אובחן כחולה
והוא רק בן עשרים ואחת, גיל צעיר יחסית לכל (MS) במחלת הטרשת הנפוצה
הדעות. גם היום, כמעט שלושים שנה לאחר יום האבחון, הממסד הרפואי עדיין אינו
יודע איך המחלה הורסת את הגוף, בהדרגה אבל בקו מגמה יורד-מתמשך, ואיך ניתן
להביא לה מרפא של ממש.
אבל עופר הוא בשבילנו יותר מנשא של מחלה. הוא בננו הבכור. הוא משמש לנו
דוגמה ומופת, ומודל-חיקוי לילדינו, לרני ועינת, בנינו שבאו לעולם אחריו. הוא גם
כיום עמוק בתודעה של נכדינו, עידו וניב, למרות שלא זכו להכיר אותו פנים-אל-
אני למדתי ממנו איך לחיות בכבוד בתנאי מצוקה ובעיקר מה למעשה הטעם של
החיים שהם בעלי משמעות לאלה הסובבים אותך.
עופר רזין נולד ב 27- בינואר 1966 בקיבוץ שמיר בישראל, המקום בו גם אני נולדתי
וגדלתי. כשהיה בגיל הרך, בן שישה חודשים, נסענו כולנו, הוא והוריו, לשיקגו, שם
התקבלתי ללימודי דוקטורט בכלכלה. אני זוכר שהיה במעשה זה קורטוב של העזה
עבור משפחה צעירה. הורי התנגדו. רכוש לא היה לנו. עזרה לא קיבלנו. דמה בנפשך
זוג הורים צעירים עם תינוק אשר הולכים אל הלא נודע כשדי לבנות חיים חדשים.
מה גם שמן המפורסמות היה שאוניברסיטת שיקגו היא קפדנית כלפי הסטודנטים
יותר ממרבית האוניברסיטאות בארה"ב, מן האוניברסיטאות התחרותיות ביותר
לא היתה כלל מידה רבה ביטחון שנשרוד את השנה הראשונה הסלקטיבית,
ושנוכל להתקיים כמשפחה עם תינוק, פשוטו כמשמעו. עופר הלך בשיקגו לגן
הראשון. עם סיום לימודי קיבלתי משרה ראשונה באוניברסיטה של מינסוטה,
במיניאפוליס, ועופר הלך שם לגן השני. גיבשתי קשרים עם האקדמיה האמריקאית.
עופר עבר מגן לביתי ספר בארה"ב, בעוד אני מקיים ביקורים תכופים שם, כמעט כל
,Pannsylvania, Northwesten שנה. בביקורי באקדמיה האמריקאית, באוניברסיטאות
ועוד, עופר זוכה ללמוד אמנם תקופות קצרות ,Berkeley, Yale, Chicago,Princeton
בבתי ספר אמריקאים. כך גדלים ומתפתחים אזרחי העולם הנאור, חשבתי.
אבל עופר גדל והתפתח בישראל ברוב שנותיו הפורמטיביות. מדוע?
כי היינו ציונים, ונשארנו ציונים, לפחות כך אני נוהג לומר. זאת אומרת שבנינו את
מיטבחיינו הבוגרים, ועד שהגענו כבר לגיל הזקנה, כאן בארץ. חווית חיים כזאת
הענקנו גם לעופר.
כשחזרנו לישראל ב 1970- , עופר למד בבת הספר היסודי ארזים, ברמת-אביב. הוא
המשיך ללימודי התיכון בבית ספר אליאנס ברמת-אביב. אחד הדגשים בבית הספר
היתה הצרפתית. ואמנם בביקוריו בפריס יצא לו להשתמש בשפה שרכש. לאחר
סיום לימודיו בתיכון הוא החל את שירותו הצבאי, תחילה כמתנדב (עקב אירוע
רפואי קריטי שיוזכר בהמשך), ולאחר מכן כקצין מודיעין. ככלל, עופר שירת בצה"ל
כמעט 4 שנים.
תקופה ארוכה בשלב הזה של חיי אדם צעיר המחפש את דרכו ואמור
גם לצייד את עצמו בהשכלה מתאימה. לאורך תקופת השרות הצבאי הייתה
משמעות מיוחדת עבורו. הזמן היה קריטי. מכיוון שאם הרופאים היו מזהים את
המחלה שתקפה אותו, והלכה והעמיקה את אחיזתה במהירות, מוקדם יותר, עופר
יכול היה להשלים גם את לימודיו האוניברסיטאיים, בכמה שנים מוקדם יותר. כך
יכול היה גם להתחיל לעבוד ולהתפרנס בכוחות עצמו, בטרם גופו הפך למשותק,
כפי שקרה למעשה כבר לקראת סוף לימודי הדוקטורט. העצמאות הייתה יכולה
לתת לו טעם מיוחד לחיים. מי יודע? מה שאנו יודעים בדיעבד, הוא שעופר לא רצה
ליפול למצב של תלות מוחלטת באלה מאתנו שסבבו סביבו עד הרגע האחרון,
בדאגה מתוך אהבה כמובן.
אתראה מוקדמת על בעיה רפואית התחוללה כשעופר היה בן שבע עשרה. כך זה
מוסד המחקר של כללני ארה"ב, ,NBER קרה. בקיץ 1983 השתתפת בסדנות קיץ
בקיימברידג', ארצות הברית. אני זוכר שבילינו קיץ מאושר שם. אבל, בסוף התקופה
עופר נתקף בחילה ואיבד את כושר הראייה בעין אחת, מה שהתברר מיד אחר כך
כאירוע זמני. אבל, מקור הבעיה הרפואית לא אובחן בשלב זה. האירוע לא יוחס
זוהי מחלה אוטו-אימונית שמשפיעה על מערכת . (MS) למחלת הטרשת הנפוצה
העצבים המרכזית. הרופאים האמריקאים שבדקו אותו אז לא חשבו להיעזר בבדיקת
לצורך האבחון האולטימטיבי של האירוע הרפואי. בדיקה זו היא נוהל שבשגרה MRI
במקרים כאלה.
עופר ידע להסתיר את החששות שהיו לו למה שצופן העתיד, בתוך תוכו. בגיל
שמונה עשרה, כשהוא מסיים את לימודי התיכון ועומד בפני הגיוס לצבא מתברר
ששלטונות צה"ל לא מגייסים צעיר עם רקע בריאותי כזה. הגיוס נדחה בגלל אותו
אירוע מהפרק בחייו הידוע בשם "פרק קיימברידג'". הוא מחליט אז להתנדב לצבא.
כדי לעבור את השירות באופן בעל משמעות הוא פונה לקצונה. את הצבא הוא עשה
כקצין מודיעין. החלק הקשה בקורס הקצינים היה באופן טבעי החלק הפיזי, בגלל
נכותו. היא לא הייתה ידועה למפקדים כמובן. השלטונות הרפואים עדיין לא גילו
את גורם הנכות. כך היה שלמרות שהיה כבר נכה למעשה, היה עליו לעבור סדרות
של אימונים אינטנסיביים עד שנעשה קצין. הוא בחר לעשות זאת, למרות הקשיים,
כי רצה להפוך את השרות הצבאי למשהו משמעותי, ולא כחובה שיש למצוא דרכים
קלות לקיים. אבל, בשנה הרביעית לשרות דלקת העיניים ואבדן ראיה, שהופיע פעם
קבעה בוודאות MRI ראשונה ארבע-חמש שנים קודם, חזרו ותקפו את עופר. בדיקת
שעופר לוקה בטרשת נפוצה. מאוחר יותר התברר שתקפה אותו טרשת מן הסוג הקרוי
"פרוגרסיבי", זו אחת הצורות התוקפניות ביותר של המחלה.
האבחון הקונקלוסיבי של מחלת הטרשת הנפוצה נאלץ להמתין עם כן מספר שנים,
עד לשנה האחרונה של עופר כקצין זוטר בצבא הישראלי. מאז, פיסה אחר פיסה
מפסיקה לתפקד, חלק אחר חלק כושל, והוא מאבד בהדרגה את השליטה על גופו.
הוא נאבק כנגד ההידרדרות הגופנית על ידי תרגילי גוף, שחייה, אפילו באמצעות
העקצה של רעל דבורים לגוף. הוא רץ במרוץ מרתוני נגד הזמן, שהולך ואוזל, כמו
שעון חול, להשלמת לימודים, תחילה לתואר בוגר, ואחר כך לתואר מוסמך ותואר
מצבו הגופני הולך ומידרדר בהדרגה. ראשונה מופיע המקל, אחר כך הליכון, ולבסוף
כיסא הגלגלים. הנה מספר אנקדוטות.אני זוכר במיוחד את מלחמת המפרץ
הראשונה ואת מטח הטילים שנוחת לילה-לילה על תל-אביב. כזכור, עירק פלשה
לכווית ב 2- באוגוסט 1990 וסיפחה את כווית. הסכסוך בין עירק תחת שלטון סאדם
חוסיין, ובין הקואליציה של 32 מדינות, כולל ארצות הברית, בריטניה, מצרים, צרפת
וסעודיה, הוביל למלחמת המפרץ הראשונה בינואר 1991 . תל-אביב הייתה מוקד
ההתקפה מסיבות אסטרטגיות ברורות. סאדם חוסיין בחר לירות טילי סקאדים
לעבר ישראל, כל לילה ברציפות במשך 6 שבועות. עופר נשאר תחילה לגור בקומה
השנייה של ביתנו ברמת אביב בתחילת סדרת הטילים. היה עליו למהר ולרדת שתי
קומות למטה, כי זמן האתראה היה קצר, בלילות הראשונים, כדי להגיע למרחב
המוגן במרתף הבית. אחרי כמה לילות הוא כבר רצה לחסוך מעצמו את התרגיל
הלילי, ועבר לישון במרתף, צמוד למרחב המוגן.
עופר סיים את לימודי הפסיכולוגיה והכלכלה באוניברסיטת תל-אביב ופנה ללימודי
המשך לדוקטורט לאוניברסיטאות אמריקאיות. אני נזכר בביקור מוקדם
באוניברסיטאות בארה"ב לצורך בירור האפשרויות להמשך הלימודים שם. באמצע
הביקור בקיימברידג', שוב קיימברידג'?, המחלה תוקפתבאופן מפתיע, ועופר מתפנה
לחדר המיון. בכל זאת, כפי שנקבע מראש, אחרי שעות אחדות, אנו מגיעים יחד
לראיון עם נציגי האוניברסיטה האמריקאית אותה הוא רצה להכיר לצורך הפניה
מתאימה לו במיוחד. השיקול העיקרי Georgetown ללימודים. מצאנו שאוניברסיטת
המוסד הרפואי-מחקרי האמריקאי. שיקול נוסף היה של מתח NIH היה הקרבה של ה
לימודים לא עצים מידי, בגלל החששות ממערכה כפולה: להיאבק בבריאות
מתרופפת ובלימודים דרשנים בעת ובעונה אחת. הוא למד באוניברסיטת
חמש שנים. השנה הראשונה הייתה קשה במיוחד. בתחילה, עופר נהג Georgetown
בעצמו ברכב מיוחד עם אביזרים להחזקת הכיסא-גלגלים. לרכב הותקנה טבעת
עוקפת לכל הרוחב עשויה מגומי (רני הוא זה שחשב על כך), כך שעופר יוכל להישען
במעבר מהגה הנהג לאחורי המכונית, בה נמצא כיסא-גלגלים. בסוף השנה
הראשונה הוא כבר היה זקוק למישהו נוסף שינהג ברכב, יוריד את הכיסא-גלגלים
מותש ומלא Prelims עבורו. עופר עבר את בחינות השנה הראשונה, מה שקרוי
חששות. הוא בלע כדורים, אבל דאג להודיע לי מיד כך שמיהרתי להשיבו לחיים. זו
הייתה קריאה של "אני זקוק לעזרה".
העזרה ניתנה, הוא מצא את מקומו בציבור הסטודנטים, מצא ענין בלימודים, הלכנו
להופעות ומסעדות. עופר ביקר בארץ בחתונה של דפנה ורני. הוא החל בעבודות
וה- Federal Reserve Board - קיץ במוסדות הבינלאומיים שבוואשינגטון, ה
ואמנם בהמשך הוא זכה לסיים את לימודי הדוקטורט בהצלחה. . World Bank
אנחנו, הוריו, שהינו מדי מספר חודשים, כל אחד לחוד בארה"ב(כי לשנינו היה
מקום עבודה בישראל) כדי לתת לעופר עורף ולסייע לו עד כמה שאפשר. אבל את
רוב הזמן הוא בילה לבד. הוא ניהל חיים עצמאיים לגמרי, ואירגן פעילויות חיים
חברתיות ותרבותיות לחבריו.
אבל המחלה לא הרפתה. בשנת סיום הדוקטורט הוא כבר היה משותק במרבית
חלקי הגוף. בקיץ 1996 הוא קיבלת משרה חלקית בבנק העולמי. הצעתי לו להתחיל
לחשוב על עבודה בארץ.
חיפשנו יחד ג'יפ עם אביזרים לנכי גפיים, שנוכל לייבא לארץ. אבל, מבלי שחשתי בכך,
הוא כבר תכנן את מהלך הסיום. לפני נפרדתי ממנו
בפעם האחרונה בעודו בחיים, הוא ביקש ממני לעזור לו לקצוץ את ציפורני הידיים
והרגליים שצמחו. לא קלטתי שזה אולי איזשהו רמז לבאות. בדיעבד הבנתי שהוא
מתכנן לשים קץ לחייו בכוחותיו הוא, כל עוד שרירי הידיים פועלים. הוא לא רצה
להיקלע למצב נואש שאדם זר יצטרך לבוא לעזרה כדי לבצע את ה"מהלך הסופי".
ב 16- בדצמבר 1966 עופר שלים את כל חובותיו, הדפיס את עבודת הדוקטורט, כתב
מכתב סיום למשפחה והניח את הדפים על שולחן העבודה. עופר הספיק לשלוח
מפורט על ההסדרים לאחר המוות לרני, ששהה אז בפרינסטון, במרחק נסיעת email
רכבת של שעתיים, כך שיארגן את הסידורים שלאחר המוות. אז, ורק לאחר שווידא
שאין לו כל שמץ של התחייבות נוספת לזרים ולקרובים, הוא שם קץ לחייו.
אם אין זו גבורה, אינני יודע מהי אותה גבורה.
רני צלצל מיד לישראל שהוא בדרכו לוושינגטון. עליתי על המטוס הראשון שיצא
מתל אביב , הגעתי לדירתו בוושינגטון, מצאתי שם את דפנה ורני. רני ואני מיהרנו
וראינו את הארון ובתוכו עופר עם פנים יפות ושלוות. הוא Funeral House - ל
מצא מנוחה נכונה.
עופר נקבר בקיבוץ עינת.
כשאני חושב על אנשים שעשו משהו מיוחד בחייהם, אני נזכר במילותיו של בוב
How many years can a mountain exist
Before it's washed to the sea?
Yes, 'n' how many years can some people exist
The answer, my friend, is blowin' in the wind
The answer in blowin' in the wind
המאמר real exchange rate misalignment  and growth
המבוסס על עבודת הדוקטורט קיבל 378 ציטוטים מדעים בגוגל סקולר
Ofair Razin